רציתי לשתף אתכן בסיפור שלי, אני לא רוצה שתרחמו עליי, אני פשוט רוצה שתשמעו. זה קרה בגיל 10 במסיבת פורים. הייתי כל כך רזה, המצב החברתי שלי היה על הרצפה והייתי כל כך רזה, לא ידעו ממה! בהתחלה חשבו שאני חולה באנורקסיה או בולימיה אבל לא! זו היתה מחלת הסרטן, לוקימיה, סרטן הדם. לא ידעתי בהתחלה מה רוצים ממני, למה כל הבדיקות האלו, פשוט רציתי שיפסיקו לעצבן אותי. פתאום התחיל הקטע שהסביבה נורא דיברה על הלוקמיה שלי. לא הבנתי למה כולם מרחמים עליי, שולחים לי ברכות, נחמדים אליי, לא ידעתי מה הולך.
כשהבנתי שאני חולה בסרטן בכיתי נורא, זה היה כל כך לא מובן אבל הייתי מעוצבנת נורא! למה כולם כל כך נחמדים אליי פתאום?! בגלל מחלת הסרטן כולם נחמדים?! איזו חוצפה! שנאתי שבהו בי כשהלכתי עם כובע בקניון, כולם הסתכלו עליי בגלל הקרחת. היה לי קשה מאוד. לא ידעתי מי חבר אמיתי שלי ומי סתם מרחם עליי. בבית הספר דיברו עליי והתקשרו כל הזמן, ואני? המשכתי לחייך למרות כל הקושי. דבקתי במטרה להציל את עצמי.
אני זוכרת את הקטע שלא רציתי לקחת כדורים ואיזו רופאה נכנסה ואמרה "את יודעת שזה מצב של חיים או מוות" - שתקתי . לשמוע את זה זו לא חוויה כל כך כיפית. היו רגעים במחלה שרציתי שאלוהים יקח אותי. התחננתי בפניו "קח אותי, רק שלא אסבול". אף אחד אף פעם לא יבין מה באמת הרגשתי. אני זוכרת שלא אכלתי שבועות שלמים וירדתי למשקל כל נמוך של 19 ק"ג. לאט-לאט התחלתי לראות את האור בקצה המנהרה, זה היה קשה אבל מצליחים. רציתי רק שיעזבו אותי, שיתנו לי שקט, רק שקט ואור.
אחרי התקופה הקשה של הלוקמיה, התחלתי להבריא. השיער גדל, אנשים כבר קצת שכחו שחליתי בסרטן. אני בת 12 עכשיו. תמיד אומרים לחשוב רק על ההווה, אבל העבר תמיד ילך איתך לכל מקום ויישאר איתך בלב. אלו החיים. יש לי מסר אחרון - אל תבכו בגלל שטויות, אל תעלבו בגלל שטויות, אל תוציאו את האנרגיה שלכן על סתם דברים. כי יש דברים יותר קשים. אולי אפשר לקרוא לי גדולה מהחיים ?!
הגדולה מהחיים
גיל: 12