הקטע הזה מוקדש לילד שגרם לי להתבגר טרם זמני. המילים האלה, מוקדשות לילד שגרם ללב שלי להתפוצץ. המילים האלה גם מוקדשות למשפחה שהתביישה. עכשיו, כשאני כותבת את המילים האלה, אני מרגישה את הדמעות זולגות ואת הגרון נחנק. כל שנייה שעוברת מרגישה כאילו עוברות עשרות שנים.
אנחנו משפחה חרדית. הכל היה בסדר עד שאחותי הגדולה החליטה שנמאס לה, ארזה את הדברים שלה השאירה מכתב והורים שהודיעו כי היא נסעה לחו"ל ללמוד ועזבה. אני ידעתי שהיא בתל אביב, לומדת משפטים, יוצאת למסיבות בליל שישי עם חברות. הייתי מדברת איתה בטלפון. היא הייתה מספרת לי כל מיני דברים, וכבר פגשתי את החבר שלה. הכל בסתר, ההורים נישלו אותה מהכל, לא רוצים קשר אליה. תמיד הרגשתי שגם אני רוצה, שגם אני רוצה לעזוב יום אחד, לקחת את הדברים שלי ופשוט להתנתק...
הכל התחיל להסתבך כשאנסו אותי. באתי הביתה, עם בגדים קרועים וסימנים כחולים. אבא ישר הזיז את הפרצוף ועלה לחדר. אמא לקחה אותי מהר ושאלה אותי מה קרה. סיפרתי לה הכל. מבחינתם זה היה באשמתי. הם התביישו. הם תכננו שאני אהיה בתולה עד החתונה.
אחרי שאמא ואבא דאגו להאשים אותי, נכנסו האחים שנשארו (שתי אחיות ושני אחים) לי לחדר וחיבקו אותי. ככה ישנו חמשתנו בחדר שלי, הבנות על המיטה איתי והבנים על הרצפה. הם הרגיעו אותי ודאגו לגרום לי להרגיש טוב.
אחר כך, התדרדרתי. נכנסתי לדיכאונות. הייתי צורחת בלי סיבה והייתי מקבלת מכות. נכנסתי לתוך חור שחור, שלא הצלחתי לצאת ממנו. משהו שאב אותי, עמוק יותר ועמוק יותר. ראיתי רק שחור.
במשך שלוש שנים, עד גיל 15 הרגשתי מגעיל. הרגשתי מזוהמת. אפילו שהתגברתי על זה כבר בעזרת אחותי הגדולה ואחיי ואחיותיי, עדיין הרגשתי מזוהמת. הייתי חושבת על זה פתאום. על העיניים הירוקות והגדולות שלו, שהתבוננתי בהן בשקט באימה, לא יצאו לי מהראש.
ביקשתי מההורים שלי ללכת לטיפול. הם לא הסכימו לי. אני הייתי מספיק גדולה, וידעתי שאני צריכה עזרה. יום אחד, כשניסיתי לברוח, הם תפסו אותי ונעלו אותי בחדר.
כעבור חודש, עברו לידינו שכנים חדשים. אני והילד שלהם היינו בני אותו גיל וישר התחברנו. הוא עזר לי לעלות למעלה בחזרה ולראות שוב פעם את האור. הייתי מאוהבת.
ההורים שלי ושלו החליטו שהם רוצים לחתן אותנו והם ארגנו את זה בסוד. והסוד שלנו היה שנפרדנו. ליד ההורים שחיקנו אותה שאנחנו ביחד, אבל בסתר הוא אהב מישהי ואני אהבתי מישהו. מישהו חילוני.
הצלחנו להמשיך עם הסוד הזה, עד שתפסו אותנו מדברים על בני הזוג השניים. מאז לא ראיתי אותו יותר. הם עברו דירה. ושוב ההורים שלי התביישו בי. התדרדרתי בלימודים ורק חשבתי איזה כיף יהיה בתל אביב. חשבתי איזה רע כאן, בעיר המעורבת הזאת, שאם רואים חילוניים ישר מסובבים את הראש.
החילוני הזה, שבר לי את הלב. הוא דרדר אותי לעישון סיגריות ואמר לי שאם אני לא אשכב איתו, הוא ייפרד ממני. אני בחורה תלותית מדי ומפוחדת מדי, אז הסכמתי. אחרי פעם אחת, הוא זרק אותי. ואני, מאוהבת עד כלות נשמתי התדרדרתי עוד יותר, במיוחד כשראיתי אותו עם מישהי אחרת.
עד שיום אחד, אחותי הגדולה, נכנסה אלינו הביתה. היא לקחה את הדברים שלי ואמרה לי לבוא איתה. ההורים לא הסכימו וניסו לגרום לה לא לקחת אותי, אבל היא לקחה. היא הציעה לאחים האחרים גם לבוא, אבל הם לא רצו. היא חייכה אליהם, נשקה להם וההורים הסתכלו עלי, חסרי אונים. אחותי הגדולה אמרה להם שילמדו לחנך את הילדים שלהם. היא הראתה להם טבעת והודיעה להם שהיא מאורסת. היא נתנה להם הזמנות והלכה. ההורים לא באו לחתונה, רק האחים.
ועכשיו, אני בת 17, חייה לי, עובדת, לומדת לבגרויות, אה ועם אחיינים מתוקים. עם אמא ואבא לא ניסיתי ליצור קשר. הלכתי לפסיכולוג והוא עזר לי להתגבר. הפסקתי לעשן וגיליתי שעוד אחד מהאחים שלי חוזר עכשיו בשאלה.
בעצם, ההורים שלי די הביאו את זה על עמם. הם ניסו לגרום לנו להיות מה שהם רוצים. הגבילו אותנו ולא נתנו לנו לחקור את הסביבה שלנו.
לכן, העצה שלי לחיים בנות- אל תתנו לאף אחד לגרום לכן להיות משהו שאתן לא רוצות.