שלום, אני ילדה בודדה מאוד, קשה לי להתחבר אל אנשים. למרות שמבחוץ קל לי ליצור רושם טוב על האנשים אבל בהמשך ניכר שאני סגורה מעט. לא מזמן עברתי בית ספר לבד והכול נראה לי שונה מאוד.
חשבתי על זה לא מעט, והגעתי למסקנה שזה קורה כי נידו אותי הרבה פעמים ביסודי ומאז אני קרירה לרוב, אנטיפתית שלא מראה שום רגש לאף אחד.
אני פשוט מפחדת להיפגע. בכנות, אני לא יודעת מה לעשות כדי להתגבר על זה, מדובר בכמעט 3 שנים שלמות בלי להחשיב את מה שהלך לי ביסודי...
אני בתקופה ממש לא קלה. כל שנה מאז שהתחילו כל הצרות הצרורות והבדידות (מאז שאני זוכרת את עצמי) אני אומרת לעצמי "הנה, זו השנה הכי קשה בחיים שלי", אבל אז עוד שנה קשה מגיעה...
אני לא טיפשה, כנראה שכל שנה ושנה תחושת הבדידות שלי רק תתעצם. זה הדבר היחיד שחסר לי בחיים. ברוך ה' אני אומרת לאלוקים כל יום על מה שהוא נתן לי, חוץ מזה שאין לי חברים.
כלומר, היו תקופות בחיי שהיו לי אבל לא חברים אמיתיים. ברגע שיהיו לי כאלה אני הכי אעריך אותם בעולם ואשמור אותם קרובים אלי. חברים טובים שאפשר לסמוך עליהם וגם להנות איתם יום יום זה אחד הדברים הנפלאים ביותר שיש בחיים. חיי חברה...
קשה לי לחשוב שכשאני אגדל אני אבין שפיספסתי את כל תקופת הנעורים שלי בדיכאונות מתמשכים, אבל אני מבטיחה לכן שאני מנסה הכול כדי להתחבר, כדי להיות חביבה על כולם. אבל משום מה זה לא מספיק, אני רועדת, אני הופכת להיות אנטיפתית פתאום, עושה פרצופים אבל למעשה לא מראה את הרגשות האמתיים שלי ואת הרצון שלי להיות מוקפת חברים מחשש לפגיעה או לדחייה.
לפני מספר שבועות נשבעתי לעצמי שאני אעשה הכול כדי שלילדים שלי יהיה טוב. כי אני חושבת, שוב, שזו הסיבה העיקרית לתחושה הבלתי נסבלת הזו, שחונקת, איתה אני קמה בבוקר יום יום. פשוט גדלתי על זה, על הריבים, על ההשפלות, על המתיחות ועל ההרגשה שאני עומדת שם בצד ולא מבינה באמת מהו מעמדי ומי אני באמת. אני מבינה שאני בתהליך מציאת הזהות שלי כנערה צעירה אבל זה קשה לי מאוד.
מספר פעמים כתבתי מכתבי התאבדות בעקבות רגשות של רחמיים עצמיים. אני ילדה מאוד אינטליגנטית ומודעת לעצמי, באמת, אני לא עושה מכל שטות עצב אחד גדול. אני בהחלט לא רוצה להיות מלכת שכבה או משהו כזה, זה לא מה שיהפוך אותי לשמחה.
אני פשוט מרגישה שאין לי סיבה לקום בבוקר, אין לי סיבה לחייך, אין לי אל מי לחייך... אף פעם לא הרגשתי איך זה לאהוב באמת, להרגיש נאהבת, להיות מוקפת בחברים שאת מרגישה ביטחון איתם.
אני לבד. התקופה לא עוברת. ניסיתי לדבר עם כל מיני אנשים ולקבל עצות, אבל אין לי רעיונות כיצד לשפר את מעמדי.
מה לעשות?
הילדה הבודדה ביותר בעולם (בהבטחה)
אלמונית
תשובה
שלום לך,
צר לי לקרוא את דברייך. את מתנסחת היטב ומתארת לעומק תחושה קשה של בדידות, חוסר קשר וחוסר שייכות. אני גם מבינה שהשורשים לתחושות קשות אלה הן העובדה שגדלת במשפחה בה היה הרבה מתח וריב. הרבה הורים לא משערים בנפשם איזה השלכות עצומות יש להתכתשות המתמדת ביניהם. המתח הזה מכרסם בתחושת הביטחון ובערך העצמי ומביא לקשיים רבים. כמו אלה שאת מתארת כאן.
אומר לך כפי שאני מציעה גם בפניות אחרות כמה דברים מרכזיים:
האחד – איני חושבת שמיצית את כל האפשרויות לעזרה, ואני בטוחה שאפשר לעזור לך ובעיקר שאת תעזרי לעצמך. זכרי שההתמודדות עם הקשיים מצמיחה אותנו. זה נורא קשה, אבל אלה לא רק מילים גדולות.
השני – אני מציעה לפנות לעזרה מקצועית. מקום בו תוכלי לדבר על כל מה שאת מרגישה ולא להמשיך להחזיק בחזות של מי שמצליחה, שיודעת, שלא כואבת. הרי בפנים, "מאחורי הקלעים", המצב כל כך שונה.
איני יודעת בת כמה את אבל אני יודעת שאת מאוד צעירה ולכן האמיני לי שיש תקווה.
מכל הלב,
נלי