היי בנות,
היום אני אדבר על סוף. כן, כן, על סוף. אולי לכן עכשיו זה נראה "מה יש לדבר על זה" אבל תאמינו לי שיש. אז כך:
הרבה אנשים אומרים שסוף זהו התחלה חדשה וזה אכן כך, אבל סופים הם נורא עצובים. אני רוצה להביא לכן דוגמאות לסופים שמעציבים אותי:
1. כשאני עוקבת אחרי טלנובלה מקסיקנית או מברזליה או מארגנטינה הרבה מאד זמן (לכולן ידוע שטלנובלות מסוג זה הן ארוכות לאללה, כ-200 פרקים ומעלה) תמיד אני מצפה לסוף, אבל כשמגיע הסוף בפרק האחרון, פתאום אני עצובה, ולא סתם עצובה, עצובה נורא ואני לא מבינה מאיפה זה בא. הכי מעציב אותי זה שתמיד תהיה טלנובלה חדשה ועוד פעם ההתחלה, ושלוקח זמן להכיר את זהות הדמויות, ואז עוד פעם אני מצפה לסוף ואז עוד פעם נשברת (זו הסיבה שהתחלתי לכתוב כתבה היום).
2. סוף בצפר או חלקו - אני אישית הייתי ביסודי בשנה שעברה, ואני זוכרת כמה היה קשה לי להיפרד מחברות (שרובינו התפצלנו לבתי ספר שונים) ומהמורים (כן, כן, כמה שלא שנאתי אותם, אני מתגעגעת אליהם) ואפילו לבצפר עצמו.
עכשיו כשאני בחטיבה חשבתי שלא ממש אכפת לי מהבצפר הישן שלי, עד שבאתי לבקר וראיתי את המורים וכמה שהם שמחו לראות אותי פתאום נהייתי עצובה.
3. סוף חברות טובה - כאשר נפרדים, עוברים בצפר או נוסעים לחו"ל.
4. סוף ספר טוב (לא שאני קוראת ספרים) - זה בדיוק כמו טלנובלה: מחכים לסוף וכשמגיע הסוף, פתאום עצובים ומתחילים לקרוא מהתחלה. גם סוף של פסקה או כתבה שבנות פה כותבות באתר ומוציאות את רגשותיהן.
יש גם סופים שמחים, כמו לדוגמא סוף שיעור משעמם.
והסוף האחרון והכי חשוב הוא המוות, שתודה לאל עוד לא עברתי ואיני רוצה לעבור. זה סוף עצוב, שאנחנו לא יודעים אם באמת יש לו התחלה חדשה.
ולבסוף תודה תודה למי שהגיעה לסוף הכתבה, תודה.
גיל: 13