בכל יום, אני לא מכבדת אותה מחדש, מוציאה עליה את העצבים שלי ופורקת את התסכולים. בכל יום מחדש אני צועקת עליה שהיא לא עושה כראוי דברים. אני טוענת שהיא זו שלא בסדר, תמיד. אף פעם לא הערכתי אותה מספיק, ופעם אפילו צעקתי עליה שהיא אמא גרועה, שהיא לא יודעת לטפל בי ושאם אני רעבה, זה כי היא לא דואגת לי לאוכל ואין שום דבר נורמאלי בבית לאכול.
אני מתעצבנת על כך שהיא תמיד עובדת ומטילה עליי את עבודות הבית, ואם היא אומרת שאני לא "מחונכת", אני משיבה לה שזה בגללה. היא נעלבת ממני, ואני מרגישה סיפוק... ילדה רעה שכמותי. היא כועסת עליי, אבל אני? בלי להתחשב, אני משיבה לה בזלזול. רק היום אני חושבת על זה, ובוכה...
עכשיו, הייתי עושה הכול כדי להחזיר את הגלגל לאחור. להגיד לה שלמרות הכול, אני אוהבת אותה. אני מקללת את עצמי על מה שעשיתי לה והייתי עושה הכול כדי שתזכה לשמוע מפי את המילים הללו: "אני אוהבת אותך". מילים אמיתיות בשבילה.
רק עכשיו נזכרתי בתקופה שהייתי ילדה קטנטונת בת 11 חודשים אבל אז, אז הייתי בחו"ל. העוני שם היה גדול ואמי עשתה הכול כדי שיהיה לי מה לאכול. אני מודה לה שהיא לא זרקה אותי לרחוב מפני העוני. לעלות לישראל היה רעיון שלה, ועד מהרה זה התגשם ועלינו לארץ.
עכשיו אני פה. חיה ונושמת ולא מתה בייסורים של רעב, ואני מודה לה על זה: שלא טעמתי את חיי העוני ושאני פה, בישראל, מאושרת.
אני רוצה גם להגיד לה: "את החיים שלי, אני אוהבת אותך". אבל זה בלתי אפשרי. עכשיו היא מתה, וביחד איתה, גם אני. גם ככה חיי לא שווים כלום בלעדיה! וכל החיים המושלמים שהיו לי זה רק בגלל אדם אחד- אמא.
נ.ב:
רק רציתי להבהיר שזה לא אמיתי, אבל היה חשוב לי לגרום לכן להבין שיום יבוא ותעריכו את אמא שלכן על מה שהיא עושה עבורכן. תשמרו על אמכן כמה שיותר ותכבדו אותה. נראה לי שכולנו מסכימות ש- "אני אוהבת אותך, אמא".
רוזה
כתבת נוער