שלום,
אני כותבת את ההודעה הזאת כשדמעות זולגות על פניי. אני בת 18, במרחק של חודש מגיוס לצבא. במסגרת תפקידי, אהיה רחוקה מהבית למשך שלוש שנים.
מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד נאלצתי "להילחם" על תשומת ליבה של אמי, שאיננה מביעה כלפיי או כלפי אחותי (בת 21) חום ואהבה. היא כן מראה זאת במעשים למשל, היא דואגת לנו מאוד כשאנחנו יוצאות בערבים, אולם לא זכור לי בוקר שהיא איחלה לי "בוקר טוב ילדה שלי", עם חיבוק ונשיקה, או סתם התקשרה באמצע היום לאחל לי יום מקסים. עד עכשיו אני זאת שהייתי מתחננת לתשומת הלב שלה. בזמן שכל שאר בני הנוער "הטיפוסיים" מובכים מזה, מחפשים רק להתרחק מהוריהם ולהפוך לעצמאיים, אני השתוקקתי לקבל חיבוק שיבוא מיוזמתה! היא מעולם לא אמרה לי שהיא אוהבת אותי וכשאני אמרתי לה "אמא, אני אוהבת אותך" היא אף פעם לא ענתה חזרה!
לפני 13 שנה נכנס לסיפור הזה אחי המחונן (דבר שמעורר את גאוותם של הוריי כל יום מחדש). אמי כל הזמן מקרקרת סביבו, מעריפה עליו חום. זו חלוקה לא שווה של אהבה. כשאני נתקלת בעימות עימו (הוא מנגן בגיטרה חשמלית בשמונה בבוקר יום שבת ומעיר אותי) אני מצטיירת,במילים של הוריי, כ"אגואיסטית, רואה רק את עצמך, לא מתחשבת באחרים". כשהסיטואציה הפוכה תשובת אמי היא "אינני מתערבת".
בכל פעם שהוא עושה משהו לא בסדר, היא נעמדת לצידו, מפנקת אותו וכשהיא מענישה אותו (בלחץ אבי, שלא פעם נגרמו ריבים בעקבות פינוק היתר) הוא "מצפצף" עליה והיא סולחת לו על זה כהרף עין. כן,יש כאן קנאה, אך אני ואחותי רואות דברים שאמי לא! בבית הוא "ילד טוב", אך מחוץ לבית הוא ממש לא. יום אחד התקשרו 4 הורים לאמי ואמרו לה שהיא צריכה לחנך את הבן שלה, מכיוון ששפת הדיבור שלו בפייסבוק לא הולמת. פתאום כל אשליית "הבן מושלם" התנפצה לה בפנים בזמן שקראה את כל הסטאטוסים שלו וראתה את התמונות שהוא פרסם. לא הייתה ילדה יותר מאושרת ממני, הרגשתי שהנה הגיע הסוף! היא בודדה אותו מחבריו שהשפיעו עליו לרעה ודרשה את הסיסמא שלו לפייסבוק. לאחר שבועיים הכל חזר להיות כרגיל. הוא מעולם לא נתן לה את הסיסמא ואמר שהוא מבטיח לא להיכנס לחשבון פייסבוק שלו (כמובן שעשה זאת דרך האייפוד או כל אמצעי אחר). הוא נפגש עם חבריו וכל הסנקציות שהוטלו עליו היו רק בגדר המלצה. אחותי הגדולה מזמן וויתרה. היא עובדת 10 שעות כמלצרית, חוזרת הביתה והולכת לישון. היא בחרה להתנתק כי הרי "תוצאות הקרב" כבר ידועות מראש. הוא "ניצח", לכן למה בכלל "להילחם"?
לא פעם ניסיתי לדבר עם אמי על זה, והיא הכחישה אך ניכר כי לקחה זאת בחשבון והביעה שינוי ביחסה, אך המצב חזר במהירות להיות כפי שהיה. לפני שלושה ימים, בעקבות סיטואציה דומה לקודמותיה ביני ובין אחי, שלחתי לה סמס ארוך (למה סמס? כי בכל פעם שאני מתקשרת אליה אני שומעת: "רותם, אני בישיבה אני אחזור אלייך עוד 5 דק", לעיתים היא חוזרת, ולעיתים לא) ובו כתבתי את כל מה שאני מרגישה. ההודעה שקיבלתי חזרה הייתה: "אני מבינה שאת נרגזת כעת ואינך פועלת בהגיון, על כן אשמח לשוחח עימך בשעה מאוחרת יותר". אי אפשר לתאר כמה שזה העליב אותי. במקום שתרים טלפון ותסביר לי את פניי הדברים, היא בחרה להציג אותי כ"ילדה קטנה". לא עניתי לה, דחיתי כל ניסיון לדבר איתה, כי הרי מה הטעם בכך? כדי שבעוד שבוע זה יחזור להיות כמו מקודם?
אז וויתרתי עליה. כן, עצוב לומר את זה, אבל וויתרתי על אמא שלי. כתבתי לה באותו סמס ארוך, שבמהלך החודש האחרון שלי בבית אני לא רוצה שתפנה אליי, היא לא תבחין בי. בשלושת הימים האחרונים אכלתי בשולחן נפרד, חזרתי מהעבודה, הלכתי לחברות, הלכתי לישון. מלבד "שלום" בכניסה ותשובות קרות וקצרות לשאלותיה, לא אמרתי דבר. אני רואה שהיא משתנה וישנם ניסיונות לדבר איתי. אם יש עימות ביני ובין בן משפחה אחר, היא מגנה עליי (לשם שינוי), אבל אני מתעלמת.
כל כך קשה לי! אני בוכה כל לילה אבל אני יודעת שאין ברירה ושזה רק ככה בהתחלה, ואחר כך כשאהיה רחוקה זה יהיה יותר קל להתרחק ממנה. נמאס לי שעד עכשיו היא התייחסה אלי כאל זבל. כל פעם שהייתי זקוקה לה, היא סיננה אותי, הלכה לקניון עם אחי. כשרציתי לדבר איתה וסתם לשאול איך עבר היום, היא תמיד אמרה שהיא עסוקה. כשחבר שלי נפרד ממני היא "הקשיבה" לי, כשהיא מסמסת לקולגה. היא כל הזמן בישיבות ולעולם לא תפסיד יום עבודה. במצבי חירום היא אף פעם לא זמינה. אני לא יודעת אם יש לי אפשרות לסלוח לה. אני לא יודעת אם היחס שלה לאחרונה הוא צביעות. אני רוצה להאמין שאחרי שאחזור לסופ"שים פעם בשלושה שבועות, היא תלמד להעריך אותי יותר ותתגעגע.
אני אובדת עצות... בבקשה אני זקוקה לעזרה מיידית. מה עליי לעשות?
תודה רבה,
רותם.
גיל: 18