וואי אני לא ממש יודעת איך להתחיל...
לספר על אמא?
לספר על אבא?
לספר עליו?
לספר עליהן?
לא.. אני אתחיל בלספר עליי.

אני גרה במרכז וההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שנתיים וחצי בערך. הם כבר לא מדברים אחד עם השני איזה 5 שנים. אמא שלי התחתנה מחדש כשהייתי בגן חובה ואבא שלי התחתן מחדש בשנה שעברה. יש לי אחים משני הצדדים: מצד אמא אח בן 3 ואחות שנולדה לפני חודש בערך; ומצד אבא שני ילדים מאשתו (אחת בת 13 ואחד בן 12) ועוד תינוק שנולד לפני חצי שנה בערך.
יש לי  שתי החברות הכי טובות בעולם. אני איתן מגן חובה והן יודעות עליי הכול(!) כל מה שאני עומדת לשפוך הן כבר יודעות.
אני ילדה לא מכוערת אני לא אכחיש , ואני גם די חכמה, ובכל זאת עם כל מה שכתבתי למעלה אני לא מאושרת. אפילו לא קצת. למה?
אמא שלי, עם כל הכבוד , (ואין לי כ"כ הרבה כבוד אליה..) היא אישה די קמצנית ואגואיסטית. רוב הזמן היא חושבת על כסף שאין לה ואיך היא תוכל להוציא אותו מאבא שלי. בזמן האחרון היא התחילה להרביץ לי (סטירות, שריטות, אגרופים, משיכה בשיער...) ולקלל אותי ( זונה, חזירה, מטונפת...)!
אני יודעת שהיא לא בסדר. היא חולה ובעלה לא יותר טוב- הוא שונא אותי והוא ידע להסתיר את זה טוב מאוד במשך שלוש שנות הנישואים הראשונות שלהם. הוא היה משחק אותה אוהב אותי, קונה לי מתנות וכל מיני דברים, אבל יום אחד בחופש הגדול שבין ג' לד' שמעתי אותו. וזה פשוט כל כך כאב לי. זה שרף אותי מבפנים לחשוב שהאדם הזה שאני כל כך אהבתי וכל כך סמכתי עליו עומד ליד הדלת של החדר שלי וצורח על אמא שלי "הבת שלך היא זונה בת זונה!" מאז לא סלחתי לו על זה. והאמת? אני גם לא מתכוונת לסלוח.
מאז עברו חמש שנים שבמהלכן הייתי עדה הרבה פעמים לגילויי ה"חיבה" האלה כלפיי, כלפי אמא שלי וכלפי אבא שלי. נמאס לי לבכות בגללו! אני כבר ניסיתי להתאבד בגללו והפסקתי רק כי חשבתי על אבא שלי שלא ידעתי איך הוא יתגבר על המוות שלי..
בכיתה ד' בערך אבא שלי חזר בתשובה. זה לא מפריע לי, ולהפך אני אפילו משתדלת להתאים את עצמי אליו ולמשפחה החדשה שלו כשאני אצלם. אבל בכל זאת הבת של אשתו היא בגילי ואנחנו מסתדרות נורא טוב וקשה לי שלא לספר לה על הבצפר שלי נגיד או לדבר איתה חופשי על בגדים ובנים וזה. הם לא חרדים או משהו, אבל בכל זאת אבא שלי עשה לי שיחה וביקש ממני שלא לדבר איתה על כל מה שקשור לחילוניות כי יש לה דרך אחרת בחיים וכל מיני כאלה...
החברות האלה שכתבתי עליהן למעלה, יודעות הכול; כל מה שקורה וכל מה שקרה לי. הן היו אומרות לי פעם לעבור לגור אצל אבא שלי, אבל אחרי שהן שמעו על השיחה הזו הן הסכימו איתי שאני לא אוכל לחיות שם בלי להרגיש זרה.
אני יודעת שהן תמיד מנסות לתמוך בי, אבל אני באמת לא חושבת שהן יכולות או יוכלו להבין אי פעם מה עובר עליי. הן כל הזמן אומרות לי שהאמהות שלהן נורא אוהבות אותי וששתיהן היו רוצות לאמץ אותי (אל תשאלו איך הגענו לזה..), אבל הן לא מבינות שעם כל מה שקורה לי אצל אמא שלי ועם כל השינוי אצל אבא שלי הם עדיין ההורים שלי גם אם הם פוגעים בי. הן אומרות לי שקשה להן לראות אותי בוכה כל הזמן בגלל הדברים האלה ואני מבינה את זה אבל... התרגלתי להיפגע. האמת? התרגלתי כבר גם להיות נטל.
בבקשה אל תהיו רעות בתגובות.
יומטוב =|   
גיל: 14