בנות..
דבר ראשון- שתדעו שאני חושבת שזה כזה מדהים שכולנו תומכות ככה ועומדות אחת לצד השנייה. תהיו גאות בעצמכן !
דבר שני- כתבתי סיפור קטן על אובדן...
לשיפוטכן,
אני זוכרת את קרן בתור ילדה עם עיניים ירוקות ועצומות, עם הניצוץ הזה והתלתלים החומים האלה שבהם קינאתי כל כך כשהיינו בנדנדות והיא עלתה למעלה ולמטה, וצחקה והם עפו סביבה, מושלמים. אני זוכרת את הנמשים, שהיא שנאה כל כך ובעיני היו כל כך יפים .
אני זוכרת כל פרט ופרט מהחיים שלה. את הרווח שהיה לה בין השיניים הקדמיות, את אופן הדיבור שלה, מהיר, ורק אני הבנתי אותה תמיד וצחקתי איתה ובכיתי איתה, עד הסוף.
נפגשנו בגן, שתי ילדות קטנות, בארגז החול, ה"ממלכה" הפרטית הקטנה שלנו. איך בנינו עולם קטן ודמיוני, לכל אחת היה ארמון משלה והיינו שתי נסיכות והיו לנו שני אבירים ולי היו שני ילדים ולה שלושה וכלב וחתול וברבור וסוס וכתר של זהב וכסף.
ביסודי עלינו ביחד על הבמה, מעלות את ההצגה סינדרלה, אני הייתי הפיה והיא סינדרלה וצחקנו כל כך.
וכשעליתי על הבמה ונופפתי במטה הקסמים שלי ודקלמתי את: "אל תבכי סינדרלה, כי אני איתך" ... והיא הפסיקה לבכות.
בחטיבה נעזרנו אחת בשנייה, בבגדים, ביציאות מדי פעם- לבית הקפה, לסרטים וכשהדמות הראשית הייתה מתה היינו בוכות יחד והיא טמנה את ראשה בכתף שלי ואני החזקתי את ידה החמה.
ואז אובחן אצל קרן סרטן.
התלתלים המדהימים התחילו לנשור, עד שהיא נהייתה קירחת, והיא הייתה עוטפת את ראשה בצעיף מדהים עם ציורים קטנים עליו. היא בכתה, אני חייכתי חיוך עצוב. היא הסתרקה, תלתלים נוספים נפלו, היא נראתה כמו מלאך קטן, ואני קיוויתי.
וזה היה כבר הסוף כשניגשתי אל מיטתה והחזקתי אותה והיד שלה הייתה ביד שלי ואני הרגשתי שהיד שלה קפואה ולא הצלחתי להיזכר איך היה כשהיא לא הייתה חולה.
היא הייתה חיוורת, והיא רפרפה קלות בריסיה, כאילו היא מנסה לפלרטט עם עוד איזה חתיך שקרץ לה בחזרה. אני ידעתי שזה המוות שקורץ לה והיא חייכה אליו, מוכנה ללכת עימו, לא רוצה להישאר עם החיים האלה, בצל המחלה.
והיא נשמה את נשימתה האחרונה, והלכה.
והחיים שלה ,שהיו כל כך יפים ואגדיים, התפוררו לי ביד.
והניצוץ בעיניים שלה, שלא כבה לעולם ,נעלם מעיניה הגדולות. לשנייה חשבתי שהנה היא חוזרת, היא תצחק, היא תבריא והכל יעלם. אבל לא- קרן אמרה שלום אחרון לחלומותיה, לארמון, לנסיך, לשלושת הילדים, לכלב, לחתול, לברבור, לסוס ולחייה. קרן השאירה את כל רצונותיה מאחור, נחושה ללכת הלאה.
ואני לא התגברתי.
לפעמים אני רואה את קרן בתלבושת הפיה הישנה,
והיא לוחשת,
"אל תבכי סינדרלה, כי אני איתך."