אני פשוט לא יודעת מה לעשות.
אני מרגישה שאני שוקעת כל הזמן יותר ויותר עמוק בבוץ.
אני מתרוקנת מבפנים ומתמלאת ביאוש ופחד.
הכל קורס סביב וכל הקירות שהגינו עלי והסתירו אותי כל כך הרבה זמן מתפרקים. אני אטומה לגמרי ולא נותנת לאף אחד להתקרב אלי, לעזור לי.
אני לא עושה זאת בכוונה, אבל איני שולטת בזה יותר, כבר אין לי סיבה לחיות כל גורמי האושר שלי נעלמו.
תחילה חשבתי שזה סתם שלב ושזה יעבור, אבל כבר עברו 3 שנים וזה לא עבר. בשלב מוקדם יותר התחלתי לחתוך את עצמי. זה היה כל כך משחרר, סוף סוף ראיתי את הכאב שלי מול העיניים ולא רק הרגשתי אותו בנשמה.
המצב המשיך להידרדר והפסקתי לאכול. הגעתי למצב שלא הייתה לי ארוחה אחת שלא הקאתי אחריה. אבל אף אחד עדיין לא שם לב. אחר כך התחלתי לאכול כל הזמן, כנחמה, ואז כעסתי על עצמי והלכתי להקיא הכל.
היה לי לפני חצי שנה ניסיון התאבדות בכדורים, אבל זה לא עבד. הורי חשבו שאני סתם חולה. עכשיו אני יושבת מול המחשב, לכתיבת מכתב אחרון. הורי נמצאים בסרט, ולקחתי את האקדח של אבא שלי. בעוד מספר דקות כבר לא אהיה בחיים. היה לי חשוב לכתוב מכתב זה, כדי להזהיר את כל הבנות שלא ישקעו כמו שאני שקעתי. כי זה מאבד שליטה וכשמגיעים למצב שלי אי אפשר לצאת מזה, ולכן אני הולכת לשים לזה סוף. 3 שנים סבלתי בייסורים וכעת אוכל לקבל שלווה שאני מצפה לה כל כך הרבה זמן.
אני נפרדת מכן, בנות, לתמיד.
אני מאחלת לכן חיים מאושרים, כמו שלי לא היו.
שלום.
הערת המערכת:
מכתב זה התקבל במערכת אתמול, כולנו תקווה שהנערה שכתבה את המכתב הזה לא עשתה מעשה דרסטי משום שכל החיים עוד לפניה וחשוב תמיד לזכור ש: "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר..."