גוועת. נחנקת ממחשבות שעולות וצפות. לא יכולה לדבר. לא יודעת מאיפה בכלל להתחיל. בלי דרמטיות, רק אמת צלולה.
אין לי מושג איפה הכל התחיל, מה שבטוח, שלא הייתי שם כדי לשים לב. יושבת בחדר ואוכלת את עצמי, מחפשת יד מסייעת שתינק אותי מתוך הבור הזה.
ואתה לא שם בשבילי, לא אתה, לא את, לא אף אחד. אני עוטה מעיל זוהר, מנופפת בידי ושותקת. אף אחד לא רואה אותי, אני שקופה. כמו חלב לקפה, אתה לא שם לב שהוא שם, עד שהוא נגמר. וכל מה שנותר זה לזרוק את הקרטון באכזבה ולשפוך לכיור תערובת של קפה מהולה במים.
ואז אתה מתעצבן ומתלונן, וכשאתה מתלונן אני כבר לא שקופה, אני שם כדי שתכעס עליי, כי אתה פשוט צריך מישהו לכעוס עליו. ואני שם, פשוט כי אני שם, כי אני תמיד אהיה. אני לא יכולה לברוח, בתוך תוכי אני גם לא רוצה לברוח. אני רק רוצה להישאר ולספוג עוד מהלומה, ועוד אחת, ועוד אחת.
מחכה למהלומה הבאה שתבוא ותכה בי, שתבוא ותשרוף ניצנים שהספיקו לנבוט אחרי השריפה הקודמת. ושוב אני שם, וסופגת וסופגת כוויה ועוד סטירה. תמיד שם, תמיד נשארת, לא בורחת, רק אוגרת צלקות למזכרת, צלקות בגוונים של עלבון.
אנונימית