בנות הדרקון

אני אהיה כנה - זו הפעם הראשונה שאני מראיינת סופרת. זאת אומרת, ראיינתי פעם את סאבלימינל כשהוא הגיע להופיע בתיכון שלי (היי, עיתון בית ספר, היה לי עורך סדיסט), אבל סופרת? על מה לעזאזל מדברים עם סופרת חוץ מהספר שלה? וכמה זמן כבר אפשר לדבר על הספר שלה??

רק כשישבתי מול מרית בן ישראל, האמנית הבין-תחומית ונכון לשנים האחרונות גם אחת הסופרות המצליחות והמעניינות בארץ, כל החששות שלי נעלמו. תראו, צריך לשמוע אותה מדברת כדי להבין. מדובר בתמונת פסיפס גדולה ומרתקת המורכבת מחלומות ודמיון, אגדות ופנטזיה, החוברים יחד ויוצרים ילדת פיות מתבגרת. כמעט בלתי אפשרי להאמין שמדובר באשה המתקרבת לגיל 50, אם לשני בנים.

"הייתי ילדה לא מאושרת", מספרת מרית בחיוך. "וזאת בשורה מצויינת לכל הילדות הלא מאושרות שקוראות את הראיון - יש תקווה. היום אני מאושרת מאוד".

כשמרית אומרת שהיא מאושרת, אפשר בהחלט להאמין לה. ספרה הנוכחי, "בנות הדרקון", זוכה להצלחה מסחררת בארץ ובקרוב מאוד יזכה לאח קטן: ההמשך שלו, הספר השני מתוך הטרילוגיה המתוכננת, נכתב בימים אלו ממש.

הספר מגולל את סיפורה של נועה לביא, ילדה בודדה מתל אביב שנוטה "לשפץ" את עולמה בעזרת שקרים וסיפורים על מנת לברוח מילדותה הרעועה. יום אחד היא נופלת לתוך ספר פנטזיה ומוצאת את עצמה לגמרי לבד בתוך עולם חדש-ישן, מוכר ומוזר שבו היא פוגשת שלוש בנות נוספות. גם הילדות האחרות חוו עצב, התעללות או אובדן, וכולן יחד נאלצות לקחת אחריות על חייהן ולדאוג לעצמן. הן נלחמות בדרקון אימתני ובדרקוני אדם אימתניים לא פחות, ותוך כדי כך הן לומדות על ערכם הגבוה של חלומות, אמונה וחברות אמת.

מרית יושבת בבית הקפה בחצאית ארוכה, שתי צמות וחיוך ממזרי של ילדה שמצאה את המפתח לגן השעשועים הכי גדול בעולם. בכלל, אין צורך להתאמץ יותר מדי כדי לגלות מי הייתה מרית הילדה שעושה רושם כי בהשראתה נכתב הספר. היא מופיעה מדי פעם בשיחה, מזכירה לנו שעד לא מזמן גם אנחנו האמנו שהעולם עשוי צמר גפן מתוק.

"בטח שהאמנתי באגדות", מספרת מרית בעיניים שובבות. "ובכלל הדימיון שלי היה מאד פעיל. פעם בכיתה ג' בערך, עפתי. ממש עפתי. אני זוכרת את זה בבהירות. לא ריחפתי בתנועות של שחייה כמו שקורה לפעמים בחלומות. עמדתי ברחוב בין ילדים מהשכונה ופתאום התרוממתי קצת מעל לאדמה ונחתתי אחרי כמה מטרים. אף אחד לא שם לב. זה היה כל כך ממשי. עד עכשיו קשה לי להאמין שזה לא קרה. ופעם אחרת כשהייתי חולה, הזיתי כנראה מהחום וראיתי שדים קטנטנים רוכבים על דלת החדר, מטפסים עליה ומחליקים ממנה ומפטפטים בקול צווחני עם המכשפה שישבה על הידית. מכשפה קטנה, מושלמת עם אף עקום וגיבנת, כל מה שצריך. אני לא זוכרת שפחדתי. לא ממש. הסקרנות אצלי תמיד מנצחת את הפחד. שדונים מטפסים על הדלת? הנה עוד דבר מיוחד בעולם שצריך לתת עליו את הדעת, ואולי, אם יהיה לי מזל, תצמח לי גם איזו הרפתקה...".

כן, אין ספק שמרית לא שכחה איך זה להיות ילדה. אחרי הכל, כולנו היינו ילדים פעם, לפני שנכנענו למציאות. כולנו האמנו שאם נהיה מספיק בשקט נשמע את הדרדסים שרים ושיש גמד זקן שחי בירח. האמנו שאם נחפור בור מספיק עמוק נגיע לסין, ואם נבנה סולם מספיק ארוך נגיע לשמש. אבל שלא תטעו: מאחורי חומת ההגנה של חלומות ודמיון שבנתה לה בילדות על מנת להגן על עצמה מהמציאות העוקצת, טיפחה מרית מוח בוגר ותבונתי, אולם יותר מכל נפש חריפה המסוגלת לקרוא בני אדם במיומנות נדירה.

"יש לי זיכרון חזק מגן ילדים", מרית מחייכת. "למדו איתי שתי ילדות, נטע ועפרי. שתיהן היו גדולות ממני, יפהפיות, חברות טובות אחת של השנייה. מושלמות", היא צוחקת. "לנטע הייתה צמה בצבע דבש. יום אחד כשציירנו בגואש הצמה היפה התלכלכה בצבע ירוק. נטע פרצה בבכי. היא הייתה בטוחה שהצמה שלה תישאר ירוקה לעולמים. עפרי ליטפה אותה ודיברה אליה בשקט ולקחה אותה לשירותים. היא מילאה מעט מים בבקבוקון קטן, טבלה את הצמה הירוקה בבקבוקון וסחטה אותה בעדינות. אחר כך היא רוקנה את המים הירוקים, שטפה את הבקבוקון ומילאה אותו במים נקיים, ושוב טבלה את הצמה, וכך הלאה והלאה. מאד לא מעשי. כמעט הצעתי להן לפתוח את הברז עד הסוף ולשים את הצמה מתחת לזרם, אבל אז הבנתי שהן לא ממהרות. העיקר לא היה הניקיון אלא האהבה והחמלה שזרמו ביניהן בזמן שהתעסקו בצמה. זה היה כל כך יפה וכל כך עצוב. עד היום אני זוכרת את העיניים הדומעות של נטע ואת הרצינות המתוקה של עופרי. הן בכלל לא הבחינו בי, וחשבתי שככה זה יהיה תמיד. שאני לעולם לא אדע אהבה כזאת וחברות כזאת, אני אשאר תמיד בחוץ", מספרת מרית על מה שהיה, כפי הנראה, גילוי הבגרות הראשון בחייה. "החיים הוכיחו שטעיתי למרבה המזל...

"תראי, נולדתי עם צורך עצום בחופש", היא מודה, "ובילדות אתה לא קובע את החוקים. כל מי שיותר גדול ויותר חזק ממך יכול להגיד לך מה לעשות. ואני לא מדברת על מקרים קיצוניים של התעללות אלא דווקא על דברים יומיומיים: מכריחים אותך ללכת לבית ספר, מחליטים מתי תקום ומתי תלך לישון... לא יכולתי לסבול את זה. חייתי חיים כפולים. כלפי חוץ התנהגתי כמו ילדה טובה (לפחות עד גיל ההתבגרות) אבל בפנים התנגדתי, כעסתי. ניתקתי את עצמי מהרגשות שלי, מעצמי. לקח לי שנים להבין את זה ולרפא את עצמי. רק בזמן שכתבתי את נועה, גיבורת הסיפור, הבנתי איזה שקרנית הייתי. עד כמה הייתי נואשת לייפות את המציאות ולהמציא אותה מחדש, שתהיה קצת יותר ייצוגית, קצת יותר 'מתאימה' למה שרציתי..."

לאיזה גיל כיוונת את הספר כשכתבת אותו?

"אני לא מאמינה בגילים. גם כשאתה הופך לנער, הילד שהיית עדיין נשאר בתוכך, וכשאתה מתבגר אתה לא נפרד מהילד והנער שהיית, הם ממשיכים להתקיים לצד המבוגר. זאת לא המצאה מקורית שלי. כל הפסיכולוגיה המערבית מבוססת על זה שאנשים סוחבים איתם את טראומות הילדות שלהם. כתבתי את הספר על ילדות, אבל התברר שיש הרבה נערות ונשים שמרגישות כמו גיבורות הספר, שכל מי שהיה צריך להגן עליהן ניצל ובגד והפקיר אותן. הן מזדהות עם הילדות שלא מוותרות ומצילות את עצמן. ויש עוד משהו: כשהייתי ילדה נורא רציתי שיכבדו אותי כמו שמכבדים אדם מבוגר. מאד נעלבתי כשזה לא קרה. 'בנות הדרקון' מוגדר 'למבוגרים מגיל 15' ואני מרגישה שהילדה והנערה שבתוכי מאד מרוצות מההגדרה. הן מרגישות שהן ניצחו. הן קיבלו ספר של מבוגרים. הקוראת הכי צעירה שלי דרך אגב, הייתה בת 11 וחצי. נתתי לה את הספר עוד לפני שהוא יצא, והיא קראה אותו בשקיקה והעירה לי הערות נהדרות. אבל באופן כללי אני חושבת ש-11 זה קצת מוגזם, אולי רק לילדות שאוהבות מאד לקרוא..."

איך הגעת לעלילה של הספר?

חיוכה של מרית מתרחב. "חלמתי אותו. אני ישנה רע, מקוטע מאוד, לוקח לי שעות להירדם. הרווח היחידי שלי מזה הוא שאני זוכרת חלומות, כך שיחסיי איתם מאוד מפותחים. לילה אחד פשוט חלמתי את הספר. לא ראיתי דמויות כמו בסרט, פשוט 'קיבלתי' את תקציר הסיפור, מין קפסולה מרוכזת של עלילה. נותר רק לשבת ולזרום עם זה.

"את שואלת איזה מסר אני רוצה להעביר לקוראים? אני נגד מסרים, נגד 'ספרים חינוכיים'. ספרים היו תמיד קשורים אצלי לחופש, לקסם, להרפתקה. המציאות הייתה כל כך דלה ומוגבלת והספרים היו מלאים בהפתעות, רגשות, רעיונות. אני ברחתי לתוכם כמו שנועה עושה בספר, והם הצילו אותי", אומרת מרית בנימה קצת יותר רצינית.

"אני מאמינה גדולה בכוח הריפוי של הדימיון. במשך שנים רבות אנשים זלזלו בדימיון. כל הסופרים הרציניים כתבו על המציאות כאילו זאת האמת היחידה, עד שהופיעה ג'יי  קיי רולינג מחברת הארי פוטר, והזכירה לאנשים את כוח הקסם של הדימיון. כשכתבתי את 'בנות הדרקון' רציתי לשחזר את חווית הקריאה שהיתה לי בילדות, את ההרגשה הנפלאה הזאת של צלילה לתוך ספר, לתוך עולם אחר, חדש. אני לא מאמינה ב'מסרים', אבל אם הספר הזה ייתן כוח לאנשים, אם הוא יפתח למישהו דלת שהחיים לא פתחו לו - אני אהיה מאושרת".

כשהראיון מסתיים, מרית מחייכת. "את יודעת", היא אומרת, "אני חושבת שהאתר שלכן הוא קצת כמו 'עיר הילדות' שחלמתי עליה בספר שלי...".

בנות, יש לנו כאן באמת 'עיר ילדות' משלנו... יקום פעוט של נשים קטנות שיש להן כוח לשנות את העולם כולו.

מרית, אולי אפילו בלי לשים לב, כתבה לנו ספר שלם על אחוות ילדות. אז רגע לפני שאתן רצות למצוא את 'בנות הדרקון' על המדפים (היי, שבוע הספר מתקרב), חייכו אל הילדה הקטנה שבתוככן. זו שעמוק בפנים עדיין מחפשת פיות בין העצים, ועדיין נלחמת בדרקונים ומכשפות, ועדיין משאירה בלילה את החלון פתוח כדי לשמוע את פיטר פן מגיע.

אל תתנו לילדה הזו ללכת לאיבוד. ואם כבר נתתן- אני בטוחה שהספר הזה ימצא אותה חזרה...

שלכן לנצח,

מיטל.