היי בנות,
מה שלומכן? מקווה שלמרות החום, למרות העלאות המחירים ולמרות שמחצית החופש כבר מאחורינו - כולכן רגועות ומאושרות בחלקן.
בתקופה האחרונה עלו כאן הרבה כתבות על המחאה, שהתחילה כמחאת דיור אמנם אך התפתחה למחאה כללית שגורפת אליה תחומים רבים ככל האפשר - מחאת הרופאים, מחאת הדלק, מחאת החשמל ועוד ועוד.
לרגע היה נדמה לחלקינו, כאילו כל מיני גורמים החליטו לקחת טרמפ על אוטובוס אחד ארוך שהולך ומכפיל את מידותיו בכל רגע שעובר... ועם זאת, לא יכולנו שלא להשתהות מהכח העצום שיש בידינו, הציבור. גאים כל כך באזרחים החכמים שהפכנו להיות, עזרנו לאוטובוס להמשיך ולהתקדם, בתקווה שיום אחד נגיע אל היעד הנכסף.
ובכל זאת, אנחנו עדיין לא שם. וזה בסדר, כי שינוי טוב הוא שינוי שמתרחש לאט. הרי אומרים שמה שבא מהר גם הולך מהר... אבל עדיין, אני טוענת שלאוטובוס הענק הזה שכחנו להעלות נושא מרכזי אחד חשוב - איכות הסביבה שלנו.
מה הטעם לדון על נושא המים, בלי לדבר על מפלס הכנרת? מה הטעם לדון בצדקת תעריפי חשמל, בלי לדבר על חומרי גלם מתכלים? מה הטעם לדון במחירי דלק, בלי לדבר על חלופות אפשריות לצמצום הזיהום הסביבתי? מה הטעם לדון במחירי הדיור, בלי לדבר על פיצוץ אוכלוסין?
אולי בעצם, כל מה שקורה לנו הוא מצב שבו אנו רוצים יותר ממה שהעולם יכול להציע? אולי המצב מאותת לנו שאיכות החיים של העולם המודרני, מנצלת את משאבי הטבע כמעט עד הקצה, והטבע שנע בקצב משלו לא מוכן שנכתיב לו את התנאים?
אני לא מאמינה שבכתבה אחת אצליח לשכנע אתכן בתאוריה הזאת, אבל מי שהצלחתי לעניין אותה בנושא, אני ממליצה בחום לצפות בסרט The age of stupid ("עידן הטפשות" בעברית, ולא, הוא לא מדבר על גיל הטיפש עשרה חח) ואולי לקבל זווית ראיה נוספת לדרך שהאוטובוס צריך לעבור...
תהנו מהחופש שנשאר!
ויקי