היא כועסת. היא כועסת על כולם. על הכל ובעיקר על העולם. על העולם המוזר הזה. שנותן ולוקח מהר מדי, בלי שנספיק. הוא נתן לה את הגשם. שאהבה כל כך. עכשיו היא שונאת.
היא אהבה את הריח של הגשם. את הריח הרענן. היא הייתה מטיילת בגשם החזק. נהנית מהזרם החזק השוטף אותה ואת כל הצרות של אותו היום. שמטהר. את הטיפות שזולגות לאט לאט על פניה. היא אהבה את הגשם כל כך. אבל עכשיו כבר לא. היא שונאת אותו. הוא מעלה בה זיכרונות. שהיא מעדיפה לשכוח. רוצה לשכוח, אבל לא מצליחה .
כשנדמה שזה מתקרב, החיים שאחרי. אז הוא חוזר, הגשם המרגיז הזה. הוא שוב מעלה את כל הרגשות בבת אחת. אז הטיפות שזולגות לאט על פניה, על עיניה ומתערבבות בדמעות.
הזיכרון נודד לו והדמיון ושניהם מתמזגים לזיכרון של עיניים כחולות. העיניים שלו, ושל טיפות הגשם ששטפו את שניהם בנשיקה הראשונה, הסוחפת, שטעמה עולה בה פתאום. והגעגוע, חזק מנשוא. היא מתגעגעת אליו. והיא כועסת עליו. מאוד כועסת על שלקח והרס לה את הגשם. את הגשם שהיא אהבה כל כך ושעכשיו היא שונאת. בגללו.
היא רוצה שהוא יחזור. יחזור אליה. והם ילכו ביחד בגשם. אבל הוא לא יחזור. היא יודעת. היא ממלמלת לעצמה ומנסה להחדיר לראש את העובדה הזאת. "הוא לא יחזור. הוא לא יחזור" והדמעות מתחזקות. ואיתם גם הגשם.
"תן לי סימן. אם רק תגיד שאתה אוהב אותי. שאתה רואה אותי. יודע שלא שכחתי. שאתה מבקש סליחה שהרסת לי את החוויה של הגשם. תגיד כבר תגיד. תן לי סימן" היא מסתכלת למעלה. מקווה. בוכה.
פתאום בלי שום אזהרה. קרן אור שוטפת את כולה, מציצה בין עננים. היא מסתכלת לעברה ורואה את העיניים הכחולות שלו, מתערבבות בסדק שמיים בהירים מאחורי העננים. היא מחייכת והקרן נעלמת. אבל היא תמיד תזכור אותה. היא שמחה עכשיו והיא שוב בוכה. הפעם מהתרגשות.
הוא אוהב אותה והיא אותו..עכשיו היא יודעת. שיהיה לה כח להמשיך הלאה, לחזור ולאהוב את הגשם.
שלכן, הילה.
גיל: 14