לא ברור לי מה בשיחה
שלנו באותו היום גרם לי להבין שלפעמים עדיף שחברים טובים יישארו חברים טובים
ושרומנטיקה תישאר רומנטיקה.
אז בחלק של ה-להמשיך
הלאה איך שהוא הצלחתי, ההקלה היא זו שלא הקלה איתי.
באותו שבוע לא דיברנו
יותר יונתן ואני.
ניתוק הגיוני בסך
הכל, אך קשה.
הזוג הטרי רק התחיל
את הקשר שלו, ואני – החברה המשותפת עם הרגשות (לשעבר בערך) לא מתאימה כל כך כגלגל
שלישי.
וכאן אנחנו חוזרים
לסיפור עם עמרי בבר...
לילות שלא נשכח - פרק שבע
עשיתי חתיכת טעות.
ללא ספק.
היה זה כבר שבוע אחרי
שנועה ועירד נפרדו בפעם המי יודע כמה, אבל הפעם זה היה שונה, הפעם היה לה את
יונתן.
לא ברור איך או למה,
אבל הבנים לא כעסו אחד על השני בכלל, להפך, עירד פרגן לזוג החדש.
עירד ואני הבנו טוב אחד
את השני, כבר אמרתי את זה.
הוא לא נקשר יותר
מידי, הוא משחרר כשצריך.
תמיד רציתי ללמוד את
זה ממנו, הערצתי אותו על כך.
עירד כנראה שחרר
מנועה. היה לו אכפת ממנה מאוד, אבל הוא שינה את התפיסה שלה בראש שלו, בכל זאת אחרי
כל כך הרבה פרידות, הוא הבין מה זה לאבד אותה ולחיות בלעדיה. כבת זוג לפחות.
היינו חבורה כזאת
ארבעתנו. הזוג המלכותי, יונתן ואני.
הדינמיקה החדשה קצת
פירקה אותנו.
הזוג, הפעם יונתן
ונועה, היו ביחד 24/7.
עירד ואני ניתקנו
קשר, בלי הדבק המחבר בנינו – נועה, לא מצאנו טעם.
באותו ערב שיצאנו לבר
נועה ואני, אמא שלה גילתה מוקדם יותר על עבודתה כמנקה והשקר נחשף.
הן רבו כמו שבחיים לא
ראיתי משפחה רבה.
לצערי הייתי עדה לזה
ואפילו יותר מכך...
אמא שלה ביקשה את
עזרתי, התחננה בעצם, שלא אתן לנועה להרגיש כאילו היא חייבת לעזור לה.
היא סיפרה לי בזמן
שנועה התארגנה בחדרה על איך היא זוכרת את עצמה כנערה צעירה עובדת בשתי עבודות
בבוקר ובערב במקום לסיים את הלימודים שלה.
היא עשתה הכל כדי
לעזור להורים שלה לפרנס את ארבעת אחיה.
רינת המשיכה בסיפוריה
כשדמעות זולגות על לחייה ועשתה הפוגה קצרה כשקמה להביא ממחטה מהשולחן שליד כורסת
הטלוויזיה בסלון.
הרגשתי את הקושי שלה,
זה באמת היה נשמע מאוד מתסכל, להרגיש כאילו הכל תלוי בך, שאסור לך לאכזב את כולם.
השיחה שלנו נאלצה
להקטע ע"י נועה שהגיעה לבושה בשמלה קצרה, גרביונים ועקבים.
"בואי אנחנו
יוצאות" היא אמרה והקימה אותי.
ביקשתי סליחה מרינת
והבטחתי לה שאחזיר אותה הביתה שלמה, רגועה ומחוייכת מאוחר יותר.
לבקשתה, נסענו לבר לא
מרכזי במיוחד, משהו כמו רבע שעה – עשרים דקות נסיעה מהבית. אני לא אשקר,
מסיבות/ברים/מועדונים וכו' זה ממש לא הקטע שלי, צריך לשכנע אותי ארוכות כדי ללכת
למקום כזה.
אבל אפשר להגיד שהפעם
באמת נהניתי בהתחלה.
נועה רק רצתה לפרוק
מעליה את העול שהיא סוחבת עליה בזמן האחרון ואני זרמתי איתה לגמרי.
לא ברור לי מאיפה
המצב רוח הזה הגיע.
בכלל לא שתיתי, הרי
הייתי נהגת תורנית.
הלוואי שהיה אפשר
להגיד את זה גם על נועה.
ברגע שהיא עלתה לבמת
הדי-ג'י והתחילה לצאת לה הנועה הזורמת מבפנים, הנועה ששוכחת שיש לה חבר שמחכה לה
בבית ודואג לה(חבר שבכלל לא יודע שהיא יצאה היום ושתתה, או שרבה עם אמא שלה, או את
הסיבה בגללה רבה עם אמא שלה. או שום דבר אמתי בעצם.)
בדיוק ברגע הזה ניגש
אליי עמרי עם השאלה המוזרה שלו.
"אני הולך להגיד לך משפט, עם סימן שאלה בסוף, ואת תעני לי כן. התגעגעתי
אלייך, וגם את אליי, נכון?"
עניתי לו "כן"
ביישני וגררתי את נועה ביד לכיוון האוטו.
לא ידעתי מה לעשות
אבל עשיתי
חתיכת טעות. ללא ספק.
התקשרתי לעירד.